אני מאמינה שמה שקורה לנו אינו מיקרי!

אני מאמינה בקיום של רבבות סימנים ומפגשים, ברצף של אירועים שמדריכים אתנו, אם נשכיל לזהותם, ובונים את חיינו.

הרקמה הינה אחד האותות שקיבלתי: היא נכנסה מוקדם לחיי דרך מסורת משפחתית.

למדתי את הסודות הראשונים של אמנות זו מסבתותי, אחרי כן מאמי שרקמו בשעות הפנאי, כתחביב.

הרקמה השלמה הראשונה שלי הייתה מפית קטנה שרקמנו בבית הספר היסודי וששמורה עדיין אצלי.

את היצירה האמתית הראשונה שלי ביצעתי בגיל 17 והייתה שמלה לבנה ועליה רקומים עלים בחוטי זהב: לבשתי אותה בגאווה לכבוד החתונה של קרוב משפחה.

עבורי המסורת הינה ערך משפחתי ויהודי בסיסי, לכן העברתי מיומנות זו לבנותי ולנכדותי.

התחלתי לפני כמה שנים ללמוד יותר מקרוב את רקמות עמי העולם, לזהות את הייחודיות של סגנונות הרקמה של תרבות היהודים מכל הגלויות.

 בארץ גלותם, היהודים קיבלו השראה מהתרבות המקומית והכניסו בה את הסמלים של המסורת היהודית כמו המגן דוד, המנורה או הרימונים.

הם רקמו בגדים שהתאימו את סגנון הלבוש של תושבי המקום אך שמרו על החיובים של התורה בקשר לצניעות או איסור שעטנז (איסור ערבוב פשתן וצמר).

הם שמרו במקביל את הרוח של המסורת היהודית ורקמו טליתות, מעילים לספרי תורה או פרוכות לארון הקודש.

חשיבות מסירת והנצחת המסורת שלנו התגלתה אז בעיני ביתר שאת ויתר עוז.

ממזרח אירופה עד אסיה, ממעמקי ספרד עד תימן או אתיופיה, כל תפוצות עם ישראל ידעו לשמר ולמסור עד היום את “תעודת הזהות” התרבותית שלהן, הקודים העצמיים שלהן וכל המאפיינים המיוחדים שמנעו מהן להתמזג באוכלוסיות המקומיות ולאבד את זהותם. כל חלקי העם הפזורים ידעו לשמור את סימני ההיכר הנחוצים להנצחת זיכרון קיומם ולהבטחת הישרדותם.

עם ישראל החוזר לארצו, תחיית האומה וקום המדינה יצרו הפרייה והעשרה הדדיות של כל התרבויות המתאחדות כאן ואפשרו לראות הופעה של סגנונות אמנותיים חדשים, פרי כור ההיתוך הישראלי.

בגלל סיבות אלה, העבודות שלי מקבצות בתוכן סגנונות שונים מתרבויות מגוונות שדרים בכפיפה אחת.

זו דרכי האישית להעביר את המסורות העתיקות של יהודי העולם ולהיות שותפה לתחייה  היהודים בארצם, ארץ ישראל.